שני שיעורים אלה חוקרים לעומק את שורש חטאו של קורח מזווית נוספת: לא רק כפיות טובה כשלעצמה, אלא הגאווה שגרמה לה — יסוד שמלמד כי מידותיו של אדם כלפי הבריות הן, למעשה, אותן מידות ממש כלפי הבורא. וממנו מתגלה גם מדוע ברכת "מודים" נחשבת עיקר התפילה כולה.
קושיה: כותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה שעם ישראל האמינו בנבואת משה רבנו לעולם, אמונה שאין אחריה שום הרהור, בזכות מעמד הר סיני — ולא בזכות האותות שעשה, שהרי "הַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי" — אולי זה כישוף. אם כן, כיצד מסתדר עם כך קורח, שקיפח בתורת משה, וכיצד מסתדר שדווקא נס בליעת הארץ הוא זה שחיזק את אמונת עם ישראל בו — הרי לכאורה כתב הרמב"ם שאותות אינם מביאים אמונה?
מבאר תשובה בשם אחד מגדולי הדור: יסוד עבודת ה' הוא — מידות. איך שאדם מתנהג במידותיו כלפי חברו, כך הוא מתנהג באותן מידות כלפי הקדוש ברוך הוא. אדם אינו יכול לחלק את מידותיו — הוא לא יכול להיות עניו כלפי הקדוש ברוך הוא, ובעל גאווה כלפי חברו; מי שכלפי חברו הוא בעל גאווה, כך גם הוא כלפי הקדוש ברוך הוא. כתוב בגמרא במסכת סנהדרין שעבודה זרה, בדור המדבר, לא הייתה אלא כדי שיוכלו לעשות עריות בלי נקיפת מצפון — כלומר, שהמידות (התאווה) הן שגרמו את הדעות (עבודה זרה). כותב הרמב"ם את הלכות המידות בשם "הלכות דעות" — כי דעה של אדם נגררת אחר מידותיו.
קורח היה בהרגלו בעל גאווה — היו לו מידות לא טובות, וחשב שלהיות בעל גאווה זו הדרך הנכונה, וכך החזיק במידה הזו. וכיוון שכך היה כלפי הבריות, כך היה גם כלפי הקדוש ברוך הוא — היה חיסרון באמונתו. חיסרון זה מפתיע, כי אמונה במשה רבנו נטועה בטבע הנשמה של כל יהודי — כל עם ישראל מאמינים בני מאמינים. מה, אם כן, גורם לאותה אמונה החזקה להתשטש? המידות הרעות. אם המידות משתבשות, האמונה משתבשת גם היא כלפי הקדוש ברוך הוא. לכן באמת, גם קורח וגם עדתו האמינו בנבואת משה, אך המידות היו אלה שהשפיעו עליו לחלוק. ולאחר שנעשה נס בליעת הארץ, נס עוצמתי שכפה עליהם להאמין, השתטשטשה להם המידה הרעה של הגאווה — כי "לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגֵּיהִנֹּם אֶלָּא לְפַשֵּׁט הָעַקְמוּמִית שֶׁבַּלֵּב" — הנס יישר את העקמומיות שבלב, ומתוך כך חזרו כבר, בטבעם, לאמונה במשה רבנו.
זהו יסוד גם כלפי הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא: אנשים שאינם מכירים טובה לה' — לא מפני שאינם מבינים שהוא נותן להם את החסדים; הם יודעים זאת! אלא מפני שמושחתים במידותיהם, אינם עובדים על עצמם במידת הענווה, ולכן אינם רואים את חסדי ה'. מידה רעה כלפי בני אדם — גאווה — גורמת גאווה כלפי הקדוש ברוך הוא, וממילא אינם יכולים להכיר את חסדו. לכן, יסוד הכרת חסדי ה' הוא ללמוד מוסר, להבין את גנות הכפיות טובה, את גנות הגאווה — וכך יכול האדם להכיר את חסדי ה', ולזכות לאמונה שלמה בו כרב חסד שכולו חסד.
🕯️ "שם אני לא יכול להמשיך הלאה"
מסופר שאלו את החפץ חיים למה הוא מאריך כל כך בתפילת שמונה עשרה. השיב: ודאי שהוא מתפלל בכוונה — אך עיקר האריכות שלו, אמר, היא בברכת "מודים" — "שם אני לא יכול להמשיך הלאה". שאל אותו מישהו: "ניסיתי גם אני להעריך, וראיתי שאין כל כך הרבה מה להעריך — למה כבוד הרב מעריך כל כך הרבה בברכת מודים?" השיב לו: כי במודים אני מגיע לעיקר.
וכפי שנפסק בשולחן ערוך: אם אדם אינו מכוון בברכת "מודים", יש שיטות רבות בפוסקים שלא יצא ידי חובת תפילה כלל — אף לא ייחשב כמי שהתפלל! זאת אומרת, עיקר התפילה היא ההודיה — ברכת "מודים". וכן אם אינו מכוון בכוונת ה"הודיה" שבסוף כל ברכה — "בָּרוּךְ אַתָּה ה'" — ברכת "מגן אברהם" צריכה כוונת הודיה, וכן כל ברכה — ואם לא מכוון, גם כן לא יצא ידי חובת תפילה. עיקר מהותה של יהדות היא הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא, וברכת "מודים" היא הזמן להיזכר בחסדים שה' עשה לו — "וְעַל נִסֶּיךָ וְנִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת".
שאלה: כשמתפללים משה ואהרון על עם ישראל שלא יאבדו עם עדת קורח, פותחים ב"אֵל אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר". מדוע ההדגשה "לְכָל בָּשָׂר"?
מבאר האור החיים הקדוש: משה רצה לרצות את ה' יתברך שיציל את עם ישראל, ולכן רצה להדגיש שהנשמות נמצאות כרגע בעולם הזה, בתוך גוף מגושם, שמונע ומעכב יותר את הכרת ה' — ואף על פי כן מתחזקות לאהוב את ה', לשבחו ולשורר לפניו. שירה שכזאת, אומר האור החיים הקדוש, חשובה לפני בורא עולם יותר משירת המלאכים, ואף יותר משירת נשמות הצדיקים בעולם האמת — הדרגה הכי גדולה היא שבחם של "יוֹשְׁבֵי עָפָר וּמְקֹרְעֵי חֹמֶר" — מגושמי עפר וחומר, שדווקא מתוך הגשמיות המעכבת, מתחזקים לשבח ולזמר. משה, שרצה לפייס את ה' ולהתפלל על עם ישראל, הזכיר לו את הדבר הרצוי ביותר: ההודיה של עם ישראל, שאם ימותו — יחסר בשמים אותה שירה מיוחדת, הגורמת נחת רוח גדולה ביותר.
הדבר שממתיק את הדינים ביותר הוא ההודיה — ובזכות ההודיה עצמה, בזכות מי שממתיק דינים מעל עם ישראל, ניצלו כל ישראל באמת. וזה עניינה של שבת המלכה, שנועדה לשירה לה' — "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהֹדוֹת לַה'". יהי רצון שנזכה תמיד לשיר שירה לה', מתוך הגשמיות והגלות, שירה שממתיקה את כל הדינים ומקרבת את האדם לבורא, ותביא לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.